המבשר

האמא תצעק עלי שאלך. כאילו שזה ישנה משהו. תתחנן בעיניים דומעות שלפחות אגיד שהוא רק פצוע.

"הייתי בדיוק בקניון כשהטלפון צלצל. הוא צלצל בקו מיוחד בטלפון שקניתי רק בשביל שיחות מהסוג הזה. ואני מסתובב איתו תמיד עלי. אי אפשר לדעת מתי יהיה לו שימוש. בכוונה קניתי טלפון נוסף. אולי כדי להיות מוכן נפשית כבר כשהוא מצלצל, ואולי כדי לעשות את ההפרדה הזו בין חיי האישיים, לשיחות שיוצאות ממנו.

אני זה שצריך להגיע עם בשורת האיוב הזו ליקרים לו מכל. אין אף פסיכיאטר שידע להתמודד עם נפשו הפצועה של אדם שצריך לבוא למשפחה ולהרוס לה את החיים בין רגע. אבל תחושת השליחות וההבנה שאם זה לא יגיע מטעמנו, הם יתבשרו על כך חלילה מהתקשורת או מאיזה חבר ששמע במקרה, נותנת לי את הכח להמשיך. אז אני מתיישב לרגע, פותח את הפנקס וכותב את מה שקרה הפעם. את שמו המלא והיכן בדיוק נפל. מגיע למשפחה לדעת היכן בנם נהרג. אם ירצו ויתאפשר, אני שולח גם צוות שיקח אותם לאיזור. זיכרון אחרון מהילד שלא יחזור. את השם אני תמיד מנקד שלא יקרה מצב שפספסתי.

בשבילי זו שגרה, להם אני הולך להפוך את העולם. כשאני מגיע לבית המשפחה, אני תמיד דופק בדלת. למדתי זאת לאחר שבאחד הפעמים נאלצתי לחכות שהפעמון יסיים את מנגנינתו העליזה. נדמה היה שזה לא ייגמר לעולם, והרי כשהאבא פתח את הדלת וראה אותי עם עוד שני קצינים, הוא כבר הבין. הסתכל מהר אחורה לוודא שאשתו לא קלטה. אבל היא קלטה. והפילה את הצלחת שהחזיקה. לא הייתי צריך להגיד מילה.

ובכל זאת, מיד כשהמנגינה השמחה מהפעמון הסתיימה, דקלמתי את הבשורה בתמציתיות ובכבוד. זו חובתי. לעיתים אני מגיע לדלת המשפחה השכולה ושומע צחוק של ילדים, טלוויזיה בקול, שקשוק צלחות באמצע ארוחה. חיי שגרה. אז אני ממתין קצת עד שאני נוקש בדלת. לתת להם עוד כמה שניות של שגרה.

ממש כמו שהם לא רוצים לראות אותי, אני גם לא רוצה להיות שם. אלוהים, עדיף להיות בשעה קשה כזו בכל מקום אחר למעט בבית המשפחה. אבל אני כבר יודע מה מצפה לי. הניסיון עושה את שלו. הנה אני נוקש בדלת וכל מי שמהעבר השני מצפה לקבל את החייל בחזרה הביתה. אולי חלה וחזר במקרה, אולי קיבל חופשה וכולם יעבירו את הסופ"ש ביחד.