טיול ליאנוח – איילת בר מאיר

על כפר רגוע עם היסטוריה מסוכסכת, על קברו של שיח’ השמש רב הסגולות, על בתים, גגות , תבשילים וחצרות קסומות ועל אנשים טובים באמצע הדרך ומארחים למופת מאז ולתמיד.

בשחר ההיסטוריה יצאו דרכים רבות מעיר הנמל עכו, היו אלה דרכי מסחר עליהן רכבו סוחרים עם כרכרות מלאות כל טוב העולם, עבודתם הייתה קשה, נדרש מהם לשלוט בבהמות, לעמוד בתנאי מזג אוויר קשים ולהתמודד עם שודדי דרכים שארבו בכל פינה. אפשר לנחש שכאשר עלו הסוחרים מעכו בדרך המשנה שעברה מעל ערוץ המג’נונה הם פינטזו על הרגע בו יגיעו לסוף העלייה וינוחו בכפר ינוח הממוקם בסופה של העלייה הגדולה.

במאות הקודמות התפרנס הכפר מחקלאות, קדרות וממתן שירותים לעוברים בדרכים- לינה פלוס ארוחת בוקר, פלוס ארוחה לבהמות ועל כל זה שלמו הסוחרים במטבעות זהב או בסחורה. אפשר לומר שאנשי ינוח היו אבות הצימרים בגליל .      

דבר מעניין במיוחד קרה בינוח: בכפר שני גרעינים עתיקים המספרים על קיומם של שני כפרים קטנים וסמוכים שהתקיימו באותה עת. מקור העניין הוא סכסוך עתיק בעולם הערבי הנקרא קיס וימאן. קיס וימאן אלו שני אזורים שונים מהם הגיעו הדרוזים והערבים לארץ. כל צד משך לתרבות ולמנהגים שלו וניסה להיות המשפיע העיקרי, עד כדי כך החריף הסכסוך בכפר התחתון, שופע האדמות, שחלק מהתושבים נאלצו לעזוב ולהקים כפר חדש במעלה ההר, על משטחי סלע. אפילו דרך המסחר התפצלה לפני סוף העלייה לשתי דרכים שהובילו לשני הכפרים. לא צריך ללכת רחוק כדי לרדת לסוף דעתו של הסכסוך, מספיק שנזכר בחלוקה בחברה היהודית בין אשכנזים לספרדים…

עוד במאה ה-11 , לפני קיומם של שני הכפרים, הסתובבה במקום דמות אישה גבוהה ומסתורית היוצאת עם עלות השחר לדרכים ומפיצה את הדת הדרוזית , היה זה שיח’ סאלח ג’ליל שכונה שיח’ שמס (שיח’ השמש) או סיתי שמסה (גברת השמש), כך ברח מעינם הרעה של רודפיו והפיץ את הדת בראשית היום בשמלת אישה. בכפר הוקם לפני שנים רבות מקאם לזכרו, עם כיפה, שלוש קומות, נוף מרהיב והרבה סיפורים על סגולותיו המיוחדות של המקום. מספרים, שבמלחמת השחרור היה קרב ביחיעם הסמוכה, עבר במקום בדואי צעיר ושמו מוסטפה ורצה לראות את הקרב טוב יותר, לכן, עלה על כיפת קברו של שיח’ שמס וצפה בקרב. אמרו לו שזהו מקום קדוש וקראו לו לרדת, אבל מוסטפה בשלו, עומד על הכיפה וצופה בקרב, לפתע עף פגז לעבר ינוח והרג את מוסטפה במקום. מאז ועד היום יש מושג מקומי בינוח: "קולאת מוסטפה" , כלומר הפגז של מוסטפה. כאשר משהו רוצה לקלל את זולתו הוא מאחל לו שתבוא עליו "קולאת מוסטפה".

אישה מינוח טרחה על הכנת חתונה של קרוב משפחה. למחרת לקתה בצרידות חריפה וקולה אבד. היא הלכה לרופא המשפחה, התאשפזה בהדסה, נבדקה ע"י טובי המומחים ואף ניסתה את מזלה אצל הבאבא סלי, אך דבר לא הועיל. לבסוף החליטה לישון לילה במאקם של שיח’ שמס, בחלומה בא אליה שיח’ יפה תואר, דרך על צווארה, נשמע לפתע פק!!! ובבוקר חזר לה קולה.

כל זה היסטוריה. היום הכפר מאוחד ומלוכד אין בו זכר לסכסוכי העבר ואין כבר צורך להתחפש לאישה, לא רדיפות ולא פחד, אלה כפר שליו מוקף כרמי זיתים ובוסתנים, עם נוף מרהיב לכיוון מערב. מצפון לו נופי נחל יחיעם ומדרום וואדי מג’נונה הנקרא במפות נחל בית העמק. הכפר נעים ומסביר פנים ובין השכונות החדשות, נחות בו סמטאות , בתים וחצרות הלוקחים אותנו לקצב אחר, זמן אחר וחיבור טוב לאדמה. כמעט בכל בית אפשר למצוא חכורה, כלומר חלקת אדמה בחצר האחורית עם גידולים של פירות וירקות לצרכי הבית ובור מים להשקיית החכורה. על הגגות אפשר לראות סוכות גפנים ועל מעטים מהם עושים לפעמים "תעשיית" ייבוש קטנה של צימוקים, דבלים, חצילים, עגבניות, במיה ופפריקה.

חוויה מיוחדת היא ביקור בבית העתיק של שיח’ הכפר העליון. ועם רוצים כמו פעם, מנוחה עם ארוחה, מומלץ להיכנס למסעדת "זמאן זמאן" שעל הכביש הראשי של הכפר, אפשר לחנות בחנייה שליד הדואר ולעבור לצד השני. זוהי מסעדה עם אוכל טעים ומיוחד, המטבח הדרוזי. ולידו חדר נוסף עם מזרונים, כריות ומחצלות שאפשר להתרווח עליהן עם קפה או תה מהביל, לספר סיפורים, לשמוע מוזיקה או סתם לנוח מטרדות החיים.

סאלח דהר, בעל המסעדה, קרא למסעדה "זמאן זמאן" בגלל שזקני הכפר תמיד פותחים כל סיפור ב "זמאן זמאן" כלומר, מזמן, מזמן… כנסו לראש ותרגישו כמו בסיפור עתיק.